העולם שמתחת לספריה העירונית

יש מצבים בחיים, ששום אדם בעולם לא יכול להבין אותך. אתה בודד בתחושתך ובמציאותך. גם אם אתה מוקף אנשים".(מוסיה) "אני צועקת באימה, כשאני שומעת צעדים יורדים במדרגות. אין לאן לנוס מפני חלום הבלהות הזה. אני נסוגה לעבר פינת האולם ורועדת. אשר יגורתי בא לי. (אטה) "באיזה צבע הנקודות על המטפחת של הדודה המרוקאית - או תימניה שלך? שאלתי את רננה. "מה?" "הצבע" אני חוזרת לאט "של הנקודות- על המטפחת - של הדודה שלך?" "איזו דודה שלי, מותק? יש לי שתים עשרה". "ודודים"? "להם אין מטפחות" בספר "בן בלי גיל" זה, נערה ושמה אטה מגלה יומן במרתף הספרייה העירונית. היא ממשיכה לקרוא אותו בגניבה ומגלה שכתבה אותו נערה בת גילה בדור אחר ושהוא עדיין לא גמור. שמו: הספר שלא יצא לאור. באופן תמוה מתברר שהנערה שכתבה את היומן דומה מאד לנערה שקוראת אותו. כמו כן מתברר, שבאותה מידה  שאטה רוצה לקרוא ביומן מנסה גברת וידר, הספרנית הראשית, למנוע ממנה להכנס למרתף שבו הוא נמצא. את מסעה של אטה בקריאת היומן מלווה מוסיה בת התשעים ושלוש, בדיוק כמו שמרים בעלת המכולת הססגונית המתועדת ביומן, ליוותה את איריס, כותבת היומן בשנות התבגרותה. האם נערה בהווה יכולה לעזור לנערה מן העבר? כיצד עשוי יומן ישן לסייע לנערה הקוראת בו לשנות את חייה? ומהו טעמו של דג מלוח? על כך וגם על צנוניות, בספר זה.